דרור נ' ישראל בע"מ

פסק דין

התובע הגיש תביעה קטנה על סך 7,250 ₪, נגד חברת דואר ישראל בע"מ, בגין אובדן דרכון שנשלח למענו לצורך נסיעה, כאשר הסכום כולל את תשלום הוצאותיו לצורך הוצאת דרכון נוסף טרם הנסיעה, וכן פיצוי בגין עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לו ולמשפחתו.

רב עובדות המקרה אינן שנויות במחלוקת.

התובע ביקש לצאת לחו"ל ביחד עם משפחתו, כדי לחגוג את נישואי בתו, שנערכו ביום 5.10.10. הנסיעה נקבעה ליום 7.10.10. למטרה זו, התייצב ביום 16.9.10 במשרד הפנים והזמין דרכון חדש. התובע שילם עבור הוצאת הדרכון אגרה בסך 250 ₪, ונאמר לו כי הדרכון יישלח אליו בדואר רשום ויגיע אליו בתוך 3 ימים לכל היותר.

ואולם, התובע לא קיבל את הדרכון כמובטח, ובחלוף שבועיים מיום הזמנת הדרכון (שבמהלכם חל חג הסוכות), פנה לברר מה עלה בגורל הדרכון שהזמין. להפתעתו, גילה כי משרד הפנים אכן שלח את הדרכון, וזה הגיע ליעדו, בסניף הדואר בשכונת הר-חומה בירושלים, במועד שהובטח, אך הוא נלקח, כפי הנראה, על ידי אחר, ללא ידיעת התובע.

התובע פנה לסניף הדואר המקומי, כדי להבין להיכן נעלם דרכונו. בירור שערך במקום עם מפקד הדוורים, העלה, כי הדוור מסר את הדרכון לאדם אחר. כאן נחלקו הדעות במקצת, כאשר לטענת התובע, הדוור מסר את הדרכון לאותו אחר אלמוני, בידיעה ברורה כי מדובר באדם זר שאינו ממשפחת התובע, לאחר שזה אמר לו כי יעביר את הדרכון לתובע. ואילו לטענת הנתבעת, מדובר במסירה שגויה, שיסודה בכך שאותו אלמוני הזדהה בכזב לפני הדוור כבן משפחת התובע.

ביום 6.10.10, למחרת חתונת בתו ויממה לפני יציאתו המתוכננת לחו"ל, התייצב התובע פעם נוספת במשרד הפנים לצורך הנפקת דרכון חדש, כאשר גם בפעם הזו שילם אגרה בסך 250 ₪. התובע קיבל את הדרכון החדש במקום. באותו יום התייצב התובע גם בתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה במשטרה בגין גניבת הדרכון.

בתביעתו גולל התובע בפירוט רב את תחושותיו ואת המאמצים הרבים שהשקיע הן בקבלת הדרכון החדש, כדי שיתאפשר לו לצאת לנסיעה המיוחלת, והן באיתור הסיבה לכך שהדרכון לא הגיע אליו. הוא ציין, כי מדובר בימים הסמוכים לחתונת בתו והוא קיווה לייחד את זמנו כדי לסייע למשפחה בסידורים לקראת החתונה, אך תחת זאת הוא נאלץ להעביר שעות רבות בנסיעות, בשיחות טלפון ובסידורים שכרוכים בהוצאת הדרכון החדש, בידיעה שמועד הנסיעה החגיגית הולך וקרב וספק אם הוא יוכל להשתתף בה. כתוצאה מכך, לטענתו, במהלך אותם ימים הוא סבל ממתח רב ונגרמה לו עוגמת נפש רבה.

כאשר שב התובע מהנסיעה, ביום 10.10.10, הוא מצא בתבת הדואר שלו מעטפה של משרד הפנים ובתוכה הדרכון שאבד. על המעטפה, מצדה החיצוני, נכתב בכתב יד: "אני דוור, לפי בקשתך שמתי בתיבה, תודה". נסיבות השבתו של הדרכון לא הובררו.

התובע פנה, ביום 14.10.10, אל הנתבעת וביקש ממנה פיצוי בסך 7,500 ₪, בגין הוצאותיו לצורך הנפקת שני הדרכונים, וכן בשל עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לו. ואולם, הנתבעת הסכימה לשלם לתובע רק את הוצאות האגרה לצורך הוצאת הדרכון השני, בסך של 250 ₪, ובהמשך העבירה לו שיק בסכום זה.

על יסוד האמור, מבקש התובע כי הנתבעת תפצה אותו בסכום של 7,250 ₪, על פי הפירוט הבא: תשלום על הוצאות שהוציא (טלפון ונסיעות), בסך 250 ₪, ותשלום בגין עוגמת הנפש והעינוי שנגרמו לתובע ולמשפחתו בסך 7,000 ₪. כמו כן, מבקש התובע להשית על הנתבעת את הוצאות המשפט.

הנתבעת אינה מכחישה את הטענות העובדתיות שתוארו בכתב התביעה, אך היא טוענת כי אין בהן כדי להקים עילת תביעה נגדה. עיקר טענותיה הוא, כי על פי חוק הדואר, תשמ"ו – 1986, לנתבעת קיימת חסינות מפני גניבה או אובדן של דבר דואר שאירעו במהלך השירותים הניתנים על ידי פקיד דואר המועסק על ידה. כן היא טוענת, שעל פי החוק, גם במקרים שבהם קיימת אחריות של הנתבעת לדבר דואר שאבד או נגנב, הרי שהפיצוי הוא כפי ערכו של של דבר הדואר שאבד או שנגנב, אך לא למעלה מהסכום אותו קבע שר התקשורת בתקנות לאותו סוג של דבר דואר, כאשר הסכום העדכני שנקבע לפיצוי מרבי במקרה של אובדן, נזק או גניבה של דבר דואר, עומד על 596 ₪.

הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי גם במקרים שבהם ניתן לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין אובדן או גניבה, הרי שהפיצוי ישולם רק בשל נזק ישיר שנגרם לתובע ולא בגין נזקים עקיפים ונזקים שאינם ממוניים.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, ועיינתי בחומר שהוצג לי, החלטתי לדחות את התביעה.

מקובלת עלי עמדת הנתבעת, כי חוק הדואר מצמצם את המקרים שבהם ניתן להגיש תביעות כנגד רשות הדואר לתנאים שבחוק הדואר, ולא ניתן לתבוע את הרשות מכח החוקים הכלליים של דיני החוזים ודיני הנזיקין.

דומני, כי מקרה זה נופל לגדר סעיף 78 לחוק הדואר הקובע חסינות לנתבעת מפני הגשת תביעות בגין מסירה מוטעית, וזו לשונו:

"אין בעל רישיון כללי, עובדיו וכל הבאים מטעמו אחראים לנזק שנגרם –

(1) בשל איחור במסירה או מסירה מוטעית של דבר דואר;

(2) בשל טעות במברק או השמטה ממנו, או בשל אי מסירת מברק".

לשון הסעיף ברורה, ומשמעה היחיד הוא כי לא ניתן לתבוע את הנתבעת בגין מסירה מוטעית של דבר דואר, יהיה הנזק שנגרם אשר יהיה [ראו לעניין זה דברי בית המשפט המחוזי (נצ') בבר"ע 108/09 חברת דואר ישראל בע"מ נ' אומנות המזרח התיכון יבוא ושיווק בע"מ].